בין גל אחד לשני, בין משבר עולמי לבין קונפליקט תמידי - מקומי, בין אתמול למחר, בין אנחנו להם, אנו שבויות במרחבי הבין לבין, לא כאן ולא שם, נדחקות אל גבולות זמניים ולרב מופרכים, מעדכנות תקנים ודרכונים, מנסות ליצור וודאות חדשה או לפחות אי וודאות שהיא לא סימן של חולשה. אנחנו בלימבו.

לימבו בתיאולוגיה של הכנסייה הקתולית הוא הגבול בין גיהנום לגן עדן. מקור המילה מגיע מלטינית, מהמילה limbus שפירושה אימרת הבגד, גבול. לימבו הוא גם ריקוד ומשחק חברתי, שמקורו בים הקריבי. מול הרקדן ניצב מקל אופקי ועליו לעבור אותו כשהוא מתכופף אחורנית. אם הרקדן נופל או נוגע במקל הוא נפסל. מקור השם במילה האנגלית limber גמיש/זריז . 

אז איפה הגוף שלנו בלימבו הזה? מה הוא חווה ומה תפקידו? בין זה הקתולי לזה הקריבי, האם הוא תקוע? מוגבל? משותק? נבוך? או האם זהו דווקא הרגע האידאלי של הגוף - הרגע בו הוא יכול ללהט בגמישות שלו, בטרנספורמטיביות שלו ובכישורי ההסוואה וההפגנה שלו. הרגע בו הוא מלמד אותנו לחבר בין קצוות וניגודים, בין מרחבים ובין גופים אחרים.